אנחנו מביטים. אנחנו מסתכלים. אנחנו מתבוננים.

עוד בטרם אנחנו מתחילים לדבר ולתקשר עם הסביבה, אנחנו מתבוננים. אנחנו מסתכלים על העולם סביבנו עוד בטרם אנחנו מבינים דבר. אנחנו מתחילים את החיים שלנו דרך התבוננות אילמת. אנחנו לאט, דרך איבר הראייה שלנו, מתחילים לזהות את העולם שבו אנחנו חיים. אבל זו רק ההתחלה.

עפ"י רוב, אנשים מאוד מקובעים. הם יונקים מגיל מאוד צעיר ערכים, אמונות, מידע, התנהגויות וכל אלו מלווים אותם לאורך שנות ההתפתחות האישית. חלק ממה שנרכש הינו בשליטתם וחלק הם רוכשים מהסביבה והמשפחה שבה הם גדלו

קניה – מחנה האימונים HATC שבכפר איטן. השעה 04:30 בבוקר שבת. עדיין חשוך בחוץ, השעון מתעורר ומשהו אחר מרחף באוויר. 05:55 בבוקר, עומדים על קו הזינוק במסלול "מוי-בן" לקראת "הארוכה" הראשונה בקניה. 36 ק"מ בתכנון. כן, פרפרים קטנים בבטן לוחשים כאילו וזו עוד תחרות.

ברלין 2 באפריל 2017, מרכז אלכסנדרפלאץ, 5 דקות לפני יריית הזינוק למקצה חצי המרתון. אני אחרי חודשיים של אימוני התאוששות מפציעה ארוכה וטורדנית. מאחורי חונה אוטובוס אקראי עם הכיתוב הלא-מקרי: VIP BUS. אני מניף את ידי לשמיים בתנועת ניצחון מטורפת ובתחושת התעלות פנימית עמוקה, טהורה ועוצמתית.

יכולת מנטלית נדרשת היכן שהוא, בין הקילומטר ה- 30 ל- 38 כש"הקיר" הזה מגיע, אבל קיר במרתון הוא רק דוגמה אחת לקושי פיזי גדול שאנחנו נתקלים בו בריצה. הקושי הזה יכול להיות גם רוח פנים חזקה שלא התכוננתם אליה, עליה שוברת או מתחרה קבוע ש"מרביץ" לפניכם קצב שלוקח אתכם לקצה. לפעמים רק ברגע האמת כשאתם בשיא המאמץ, אתם מבינים עד כמה זה קשה…